"המרחק בין כתף לכתף כשחיכיתי"

המדידה מספקת וודאות ברגעי ספק  האמנם?
עוד בטרם הגדרת המטר, האדם שואף לדייק את פעולת המדידה, אך היא נותרת תמיד מלווה בסטייה.

בהצבה פיסולית זו אני מבקשת לבחון את הסובייקטיביות של הסטייה האנושית אל מול האובייקטיביות של המדידה ,ולנסח טענה כי דווקא הסטייה – אותו חוסר דיוק אינהרנטי – היא שמסמנת את אנושיותנו.

באמצעות אסטרטגיות של שיבוש, הפרעה, עיוות ונטרול, המערך הפיסולי יוצר מתח בין שאיפת הדיוק האבסולוטי לבין האורגניות של הסטייה, מתח המערער על המובן מאליו ומזמין מבט מחודש על מה שנדמה כטריוויאלי.

המדידה עצמה ,כהגדרה אנושית, נולדה מצורך בסיסי להבין את העולם, לפעול בו ולמקסם את משאביו. היא נשענת על פעולה השוואתית: העמדת גודל מסוים אל מול יחידת מידה המיוצגת במספר. התערוכה מבקשת לבחון מחדש את המפגש בין הגוף למדידה ואת יחסי הגומלין המשתנים ביניהם. הגוף, גופי שלי לצד גופו של הצופה, הופך כאן לציר מהותי: החל מיחידות המדידה הקדומות, שהתבססו על האמה, הטפח והזרת, שהיו שזורות בשפה ובתרבות ,ועד למעבר לכלים חיצוניים ומדויקים יותר שייתרו את מקומו של הגוף כמדד.

חלק מן העבודות נולדו מתוך מדידות אקראיות שבוצעו בידי אחרים:  חמישים אנשים, שהתבקשו לאמוד חצי מטר בין ידיהם או יחידה צבאית, שהתבקשה לירות לעבר מטרה שאינה מסומנת.  פעולות אלו , שבוצעו ללא מודעות לתכליתן, מייצרות חוויות גופניות הממחישות את המתח שבין נראות לבין פונקציונליות.

המתח מתגלם גם בשילוב בין כלי מדידה וחומרי בניין קשיחים לבין שעווה – חומר רגיש ובלתי יציב, המגיב לתנאי החלל ואינו יכול לשמש למדידה, השעווה מהדהדת גופניות ושבריריות.  המפגשים החומריים מגלים מרווחי הרהור וערעור אנושיים בתוך פרקטיקות המדידה הקשיחות והרציונליות.